בין אור הזרקורים לחושך האימונים: בוקר אחד עם הקרקס
תמיד חשבתי ש"קרקס" פירושו נצנצים, מוזיקה רועשת וילדים עם צמר גפן מתוק.
בסקולה – מרכז עצמאי לקרקס עכשווי ואמנות מופע – לימדו אותי משהו אחר לגמרי.
בוקר אחד באמצע השבוע, נכנסתי עם המצלמה לאולם הגדול והחשוך שלהם. בלי קהל, בלי ליצנים, בלי פופקורן. רק כמה איים קטנים של אור על הרצפה ומוזיקה שקטה מרמקול בפינה. כל השאר היה צללים.
האמנים כבר היו שם, נמתחים, עוטפים פרקי יד, משפשפים גיר לתוך כפות הידיים. בדי האקרובטיקה השתלשלו מהתקרה כמו יצורים ישנים. טרפז חרק חריקה רכה. אף אחד לא הופיע בשביל אף אחד; הם פשוט עבדו. חזרו על אותה תנועה שוב ושוב, עד שהגוף זכר אותה טוב יותר מהראש.
בשביל צלמת, זה היה גם גן עדן וגם גיהנום.
גן עדן – כי האור היה מדהים: קרני אור חדות חותכות את החושך, מגלפות שרירים, תופסות אבק גיר תלוי באוויר. גיהנום – כי היה ממנו כל כך מעט. הגברתי את ה־ISO, פספסתי יותר פריימים ממה שנעים להודות, ולאט לאט למדתי לחזות את הרגע המדויק שבו אקרובטית תעזוב, תסתובב, תעוף.
הדבר שהכי אהבתי היה הריכוז.
האישה שתלויה הפוך מהחבל, עיניים עצומות, סומכת על האחיזה שלה. האקרובטית העטופה בבד אדום כמו להבה מרחפת בתוך שחור. שני אקרובטים שמתאזנים על קנים, הגוף שלהם מצייר באוויר צורת X מושלמת. בלי איפור, בלי דרמה – רק אנשים בדיאלוג עם כוח המשיכה.
באיזשהו שלב, הבנתי שהפסקתי לחשוב על "לצלם" והתחלתי לנשום יחד איתם: לשאוף כשהם מטפסים, לעצור נשימה כשהם נופלים, לנשוף עם קליק המצלמה כשהם נוחתים בשלום.
כשהאימון הסתיים, האורות נדלקו והקסם התפזר אל בקבוקי מים, מכנסי טרנינג וחיוכים עייפים. אבל בכרטיסי הזיכרון שלי, הבוקר נשמר בדיוק כפי שהרגשתי אותו: סדרה של איים קטנים ובהירים של אומץ, צפים בתוך ים של חושך.
מאז, כשאני חושבת על קרקס, אני כבר לא מדמיינת אוהל ענק.
אני חושבת על בסקולה בבוקר שקט: בלי מחיאות כפיים, בלי קהל – רק אמנים שנופלים, קמים ועפים שוב, וצלמת שמתחבאת בצל, מנסה להדביק את הקצב.
