סיפור צילום בזווית מקרו על רגעים ופרטים זעירים מהחיים היומיומיים – טיפות, חרקים וצמחייה – דברים שברוב הימים אנחנו חולפים על פניהם מבלי לשים לב

דיוקן אישי של לימור פורן, יועצת ומרצה לעולם העבודה, על רגעי משבר, בחירות קריירה וההחלטה לבחור להיות אור בתוך החושך.

נחתתי בהוואנה ביום שבו פידל קסטרו מת, עם תיק מצלמות, בלי אינטרנט ועם עיר שנכנסה לשבעה ימי אבל רשמיים. במשך שבוע הלכתי ברחובות בין שקט לטקסי זיכרון, בין אבל רשמי לחיי יומיום, וצפיתי במדינה תקועה בזמן שממשיכה בכל זאת לזוז קדימה

הכול התחיל בילדה שיושבת על השיש במטבח ומסתכלת על אמא שלה אופה. משם זה הפך לדיפלומה בקונדיטוריה, לעסק קינוחים בשם נושינקה, לחזרה להיי־טק – ולמצלמה אחת שחיברה בין כל העולמות. סיפור על קמח על השיש, קרמל מלוח ומישהי שלא הפסיקה לרדוף אחרי הביס והתמונה המושלמים

סבתא אסתר מלמדת אותי פסנתר בדירה קטנה במדבר ומספרת על וורשה העשירה שאבדה. שנים אחר כך אני נוסעת לפולין עם מצלמה , מתהלכת בין בתי קברות, גטאות, מחנות והשלטים של היום, ומגלה מדינה שחיה בין זיכרון לחיי היומיום

בזנזיבר, אליה נסענו לירח הדבש, רדף אחרי צב ענק שרצה את הבננה שהחזקתי ביד. שנים אחר כך חזרתי לאותו אי עם שלושת הבנים שלי, וגיליתי שהחיים שלי השתנו לגמרי – והצב כמעט בכלל לא. סיפור על מקום אחד שהפך לעוגן משפחתי, ועל איך זיכרון מטיול הופך לזיכרון משותף

בוקר אחד הגעתי לנמל יפו לקריאות דייגים ורצפה רטובה – וגיליתי שוק סגור ושקט, כמה חתולים משועממים ודוכן אחד בלבד פתוח. בין מנעולים חלודים, רשתות נטושות וקולות מהים, התברר שהשוק לא נעלם – הוא רק הפך ללחישה של כמה אנשים עקשנים שעדיין קמים לפני הזריחה

לילה אחד בשנה, העיר מתמלאת זומבים: דם מזויף, צלקות וסכינים מגומי – אבל העיניים מאחורי החזות המפחידה הן טובות. במצעד הזומבים קרן גרשון מסתובבת עם מצלמה בין מפלצות מאופרות, מחפשת את הרגעים הקטנים שבהם המסכה נסדקת והאנושיות מציצה החוצה, ומגלה מה קורה לפחד כשהוא הופך למשחק רחוב

קרן גרשון מגיעה לשוק הפשפשים בחיפוש אחר צבע וסחורה, ומגלה במקום זאת בלגן, מראות סדוקות ואנשים שלא רוצים שיצלמו אותם. דרך ההשתקפויות היא פוגשת את אשר אליהו, את דוד דהן ועוד דמויות שלא ניתן להמציא – וחוזרת הביתה עם פחות חפצים ויותר לבבות

כילדה בברלין נסחבתי אחרי ההורים ממוזיאון לקתדרלה וחלמתי רק על מקדונלד'ס. כמבוגרת חזרתי לעיר ובחרתי לעצמי ברלין אחרת – של שווקים, גרפיטי וקאריווורסט בשלג. ואז הבן שלי הגיע לברלין, התאהב במוזיאונים של סבא והצליח לחבק גם את האתרים הגדולים וגם את הפינות הקטנות

קרן גרשון נכנסת לבוקר אימונים בבסקולה – אולם קרקס חשוך בלי קהל – ומגלה אמנים שעובדים בשקט מול כוח המשיכה. בין קרני אור חדות, קפיצות באוויר ונפילות שחוזרות לנחיתה בטוחה, היא מצלמת איים קטנים של אומץ בתוך ים של חושך

שלושה דורות של נשים, ושלוש זוגות ידיים שמחזיקות יחד יקום קטן: אמא שסורגת לנכדה, אחות שמחזיקה בעדינות את הסיפורים שלי, וילדה אחת בת שנתיים שחובקת פרי קיצי ואת כל העתיד. סיפור קצר על ידיים שנותנות, מקבלות ומגדילות את הלב