הוואנה, ביום בו פידל קסטרו מת
עמדתי בשער העלייה למטוס בשדה התעופה סכיפהול, דרכון וכרטיס עליה ביד, כשפתאום הטלפון שלי התפוצץ מהודעות.
התראות חדשות. ווטסאפים. כותרות שצועקות עליי ממסך קטן.
פידל קסטרו מת.
חברים וקולגות התחילו לכתוב, אחד אחרי השני: “אל תעלי על הטיסה!” “את משוגעת? מי יודע מה יקרה כשתנחתי?” "יכולה להיות הפיכה!”
הלב דפק, אבל שום חלק בי לא התכוון לסוב אחורנית. הבנתי, בצורה מאוד ברורה, שזהו רגע של פעם בחיים לראות את קובה בצומת דרכים היסטורית.
ואז דלתות המטוס נסגרו, והעולם נעלם בתוך טיסה בינלאומית ארוכה. בלי חדשות. בלי עדכונים. רק הדמיון שלי והזמזום השקט של המנוע.
נחיתה לבועה שקטה של חדשות
כשהגענו סוף סוף להוואנה, האינסטינקט הראשון שלי היה להדליק את הטלפון. שום דבר.
בקובה אין חבילת נדידה רגילה, אין “אני כבר אקנה קצת דאטה”. הדרך היחידה להתחבר הייתה לקנות כרטיסי גירוד במלון ולעמוד בנקודה מסוימת כדי לתפוס קליטה חלשה לכמה דקות יקרות.
הגעתי למדינה בהלם, כמעט בלי שום דרך לדעת מה אנשים אומרים עליה בשאר העולם.
אני מודה, שגם הייתי לחוצה בגלל הציוד. הגעתי עם מצלמה מקצועית ומבחר עדשות. האם מישהו ישאל שאלות? יעצור אותי? ייקח לי משהו?
להקלתי העצומה, שום דבר לא קרה. שדה התעופה היה עמוס ובסיסי, אבל שגרתי. הנסיעה למלון הייתה שגרתית. אפילו המלון עצמו הרגיש מוזר-נורמלי.
שבעה ימי אבל
למחרת בבוקר, יצאתי אל הרחובות של הוואנה. הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה השקט.
פגשתי אישה שמחזיקה את העיתון של אותו יום, עם פניו של פידל על השער. הפנים שלה עצובות. הממשלה הכריזה על שבעה ימי אבל רשמיים. אין מוזיקה ברחובות. אין אלכוהול. חנויות רבות היו סגורות.
אבל מתחת לשקט, החיים נמשכו.
אנשים עדיין עמדו בתור ללחם. עדיין דיברו וצחקו בפתחי הבתים. ילדים שיחקו. העיר לא קפאה; היא פשוט קיפלה את השמחה פנימה לזמן מה.
לצעוד עם מסע הלוויה
היה לי מזל – אם זו המילה הנכונה – להיות שם בזמן מסע הלוויה שליווה את ארונו של פידל.
משפחות לבשו את בגדי יום ראשון. הצבא עמד במסדר. אנשים עמדו בשורה לאורך הרחובות, רציניים אך מאופקים. צעדתי ביניהם עם המצלמה, מצלמת הכול, ואיש לא עצר אותי. אף אחד לא ביקש שאניח את המצלמה בצד.
ניסיתי לדמיין רגע כזה במדינות אחרות, ואיך הייתי מצלמת שם. לא הצלחתי.
מאוחר יותר ניגשו אליי מעיתון מקומי. הם רצו לדעת מה אני חושבת על קובה ברגע המדויק הזה של ההיסטוריה שלה. הייתי אדיבה וזהירה מאוד לא לומר כלום שיכול להתפרש כביקורת. זה לא היה הזמן להיות חסרת זהירות.
מדינה תקועה בזמן, אך עדיין נעה קדימה
מעבר לאבל, פשוט אהבתי ללכת ברחובות החמים של הוואנה.
המכוניות האמריקאיות הישנות שחולפות. הצבעים החזקים שמתקלפים ממרפסות. ריח שמן הטיגון ועשן הסיגרים. והכי אהבתי את האנשים, אשר רבים מהם הזמינו אותי לרגע לתוך ביתם וחייהם.
קובה מרגישה כמו מדינה שתלויה בין זמנים, אבל אפשר להרגיש שהיא לאט לאט נפתחת, זזה, מסתגלת.
אני אסירת תודה שיצא לי לראות אותה ברגע הביניים הזה: עיר באבל, מדינה בתהליך שינוי, לצד חיי היומיום שממשיכים לפעום מתחת לפני השטח, מסרבים לעצור.
