לימור פורן: החיים שבין שלוש יבשות, בית אחד, ודרך אנושית לעבוד עם העולם

בבוקר שקט בכפר־סבא הירוקה אני נכנסת אל הבית של לימור פורן. היא נעמדת מול המראה ותוחמת קו אדום על השפתיים. זה לא ג׳סטה אופנתית אלא טקס קצר של בחירה: להיות נוכחת. מאחוריה, קיר של תעודות, ספרים וסימני דרך. לפניה, יום עבודה שיכול להתחיל בהעברת סדנה יחד עם מנהלת משאבי אנוש או שיחת תכנון עם מנכ"ל סטארט־אפ, ולהסתיים במעגל קטן של הקשבה ונשימה.

"בעולם יש כוחות של חושך ואור," היא נוהגת לומר, "תבחרו להיות אור."

כבר ברגעים הראשונים אצלה בבית ברור לי: זה לא סלוגן. זו שיטה לחיות.

ילדות בתנועה, בגרות בבחירה

כשלימור מספרת על הילדות שלה, אני רואה מולה בית ישראלי מוכר וצבעוני. בית עם שורשים פרסיים־טוניסאיים, הרבה ניגונים, הרבה דעות. הילדות התפזרה בין רמת־השרון, חולון והרצליה. התנועה הייתה בהתחלה מנגנון הישרדות; עם השנים היא הפכה לבחירה סקרנית: לחפש מקום, שפה, זווית.

בשירות הצבאי שובצה בגבעתי בתפקידי מטה אינטנסיביים. שם למדה לעבוד תחת לחץ, להקשיב לסבטקסט, ולתפור פתרונות מדויקים גם כשאין זמן. כשאני מקשיבה לה מתארת את התקופה הזאת, קל לראות את היסודות של מה שהיא עושה היום: נוכחות, חוסן, ועין חדה לפרטים שאחרים מפספסים.

קריירה שחוצה שלוש יבשות

התחנה הרשמית הראשונה בארץ הייתה פלאפון: ניהול מוקדי שירות, הקמת פרויקטים תפעוליים, עבודה צמודה עם לקוחות חיצוניים. "זו הייתה האוניברסיטה שלי," היא אומרת לי. "מספרים, אנשים, תהליכים – הכל ביחד."

כשמרגישה שהיא נוגעת בתקרת הזכוכית בפלאפון, היא יוצאת להודו – תחנת ביניים שמרחיבה שאלות.

"הודו לימדה אותי שכשאת פותחת שאלה אחת, נכנסות עשר," היא מספרת. "הגוף והנפש מתחילים לדבר."

אני רואה איך הסיפור הזה חוזר אצלה שוב ושוב: בכל פעם שהיא נתקעת, היא בוחרת תנועה. בהודו נולדת אצלה סקרנות אחרת: איך עובדים נכון עם אנשים, עם אנרגיה, עם בחירה.

בגיל עשרים וקצת לונדון קוראת לה: עיר שמלמדת תנועה חכמה בין זרים, קצב ואסתטיקה. אחר כך מיאמי, לשם נסעה בעקבות היכרות עם בן זוג. על הדרך היא לומדת תואר במנהל עסקים עם התמחות בשיווק, מסיימת בהצטיינות דקאן, ועובדת על פרויקטים מורכבים עם משלחות ישראליות.

החוויה הזאת מחדדת לה כלי עבודה: איך בונים שיחה בין תרבויות, איך מציגים רעיון נכון לקהל נכון, ואיך מתרגמים ערכים למעשים. "באתי בשם האהבה, נשארתי בשביל הלימודים. בסוף חזרתי בשם עצמי," היא אומרת. "נפרדנו בשיחת טלפון, אחרי שכבר הייתה לי טבעת על האצבע."

מהכרך הגדול היא חוזרת לארץ הקטנה. על הדרך, הספיקה לעבור מעל עשרים דירות. "כשמשהו לא הסתדר, ארזתי ועברתי," היא מחייכת. מכל מקום שבו התמקמה, היא המציאה את עצמה מחדש, תוך שמירה על הקווים המנחים שלה: תמיד להיות בתנועה, תמיד להוות השראה, תמיד לשים לב מה השתנה ולהתאים את עצמה למצב החדש.

בישראל הקריירה ממשיכה להתפתח: שיווק, שירות, ייעוץ. לימור התקדמה לתפקידים מובילים ועצמאיים בעולמות של שיווק, תוכן וחדשנות, ליווי סטארט-אפים וחברות טכנולוגיה, ומפגש יומיומי עם צוותים שצריכים גם אסטרטגיה, גם סיפור, וגם ידיים על ההגה. יחד עם המנכ"ל, היא הובילה את חברת סימאג'ין למכירה המוצלחת לסנאפצ'אט.

בצומת מקצועי חשוב במיוחד היא פוגשת את אמדוקס, שם היא הופכת לשותפה מקצועית בשורה של פרויקטים מורכבים. כשאני שומעת אותה מדברת על השנים האלה, אני מבינה כמה עמוק היא חווה ארגונים מבפנים: באמדוקס היא מחדדת את כוחו של סיפור ארגוני שמחבר בין הנהלה לשטח, ועובדת עם מנהלים בכירים כדי להטמיע אותו בתוך המערכת.

ואז, הקצב השתנה

עוד לפני שווירוס אחד הופיע ושינה את העולם, היא מופיעה עם ליין תוכן חדש בשם "בחליפה וכפכפים" על עתיד עולם העבודה: איך להתכונן, כאנשים וכארגונים, לעולם עבודה שמשתנה.

הקורונה, הסגרים האינסופיים והמעבר לעבודה היברידית דוחפים אותה למחקר מקיף על ה"נורמל החדש", רגע אחרי הסגר הראשון.

בשנים האחרונות משהו בלימור מתחדד. לצד המסע האישי, המשפחתי והמקצועי, נולד אצלה כיוון נוסף, כמעט מתבקש, שמתעסק במה שקורה לנו כבני אדם בעולם שממהר בקצב של מכונות.

העבודה עם מנהלים, צוותים וארגונים אחרי תקופות של עומס ואי־ודאות מפתחת אצלה שפה חדשה, כזו שמבקשת רגע לעצור ולשאול: איך אנחנו מתפקדים באמת? ומה אנחנו צריכים כדי להישאר אנושיים בתוך כל הטכנולוגיה שסביבנו?

כשאני מקשיבה לה מתארת סדנאות ותהליכים, אני מבינה מהר מאוד שזה לא עוד "סדנת רכות" אלא מערכת הפעלה שהיא בונה עבור אנשים אמיתיים, בתוך עומס אמיתי.

מכאן נולד הרעיון שהיא חוקרת ומפתחת היום: בינה אנושית. לא כמשהו רוחני או מיסטי, אלא כיכולת מוחית־רגשית־אנרגטית שמאפשרת לבני אדם לעבוד, להוביל, לקבל החלטות ולשמור על עצמם בצורה חכמה ובריאה.

היא קוראת לזה מערכת הפעלה של בינה אנושית בארבעה אלמנטים – מודל פשוט ובהיר שעוזר למנהלים ולצוותים לזהות עומס, לייצר בהירות, לאזן קצבים ולפעול מתוך דיוק במקום מתוך שחיקה.

פעם קראו לזה "האיזון בין החיים לעבודה". היום היא מדברת על משהו אחר: היכולת להישאר מחוברים לעצמנו בתוך עולם שמבקש מאיתנו להיות יעילים, זמינים ומהירים יותר ממה שאנחנו בנויים אליו.

וזה אולי הדבר הכי ברור אצל לימור בתקופה הזו: החיבור בין אנושיות לביצועים. בין נשימה לתוצאות. בין עומק לבין החיים עצמם.

זיו, ליה ויוני: בית שבונה מצפן

בתוך כל זה, היא בונה בית. זיו, בן זוגה, פסיכולוג ומורה, הוא "בדיוק מה שהייתי צריכה, ופרטנר מצוין לגדל את הילדים הספציפיים שלנו," היא צוחקת. הבית נבנה לא כפרויקט אייקוני אלא כמרחב חי: להתנסות, ללמוד, לטעות ולצחוק.

ליה, הבכורה, חדה, מוסרית, בעלת מצפן פנימי נדיר. כשהיא נולדת, לימור בטוחה שתחזור למיילים ימים ספורים אחרי הלידה, אבל המציאות עורכת לה שיעור בסדר עדיפויות: הגוף מבקש זמן, הקשר מבקש נוכחות, והעבודה לומדת להתיישר לפי החיים – לא להפך.

יוני, הבן, מאובחן על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה. יחד איתו המשפחה עוברת מסע של אבחון, סנגור עצמי, בחירת מסגרות וקהילה שמבינה שונות. לצד עבודה אינטנסיבית, לימור יוזמת ומשתלבת ב"האקאוטיזם" (האקתון + אוטיזם): לקחת את חדות החשיבה, השונות והיצירתיות המאולתרת של ילדים והורים על הרצף, ולאצור אותם לספרינט קהילתי קצר עם משימות קטנות ומדידות – מעבדה חיה לפתרונות יומיומיים.

"הורות היא בית־ספר למנהיגות," היא אומרת לי. להציב גבולות ולתת ביטחון, לדעת מתי להאט ומתי להגביר. זה הבית שמייצב אותה גם בעבודה, כי מי שמצליחה להכיל מורכבות בסלון, יודעת להכיל אותה גם בחדר ישיבות.

לימור, מלחמה

אוקטובר 2023 חותך את האוויר בישראל. לימור מוצאת את עצמה מחזיקה אחרים: מעגלי נשים, שיחות תומכות, תרגילי נשימה קטנים באמצע יום עמוס. במקביל היא מנסה לפרנס, לשמור על יציבות, ולהישאר אנושית מול חדשות אינסופיות.

בתקופה הזאת מתגבשת השפה שהיא מביאה היום: מודל שטורף את הקלפים, ופיתוח סדנאות והרצאות שמעודדות צמיחה וחוסן. חזרת החטופים מאפשרת לה להוציא לפועל את אשר תוכנן לשלהי 2023. ״סוף סוף חזרתי לנשום,״ היא אומרת.

סימנים קטנים: שפתון, קלפים, מחברת

כשאני מתבוננת בשולחן העבודה שלה, אני רואה פריטים קטנים שמספרים שפה שלמה. הקלפים עוזרים לה לפתוח ערוצי תקשורת שאנשים בדרך כלל לא משתמשים בהם. השפתון האדום הוא עוגן נראות: להזכיר לעצמך שאת כאן, בוחרת להופיע. המחשב תמיד פתוח, המחברת תמיד רושמת. אלו פרטים קטנים, אבל הם משרטטים מתודה: טקסי בוקר של דקה, אשר מיישרים קו עם הלב לפני שמתחילים לעבוד.

לצד זה, לימור מתרגלת יוגה באופן קבוע. תוך כדי המלחמה, היא מגשימה חלום ישן והופכת למורה ליוגה, ולאחרונה אף מעבירה סדנאות יוגה וקלפי תודעה לשורדי נובה. במקביל, היא לומדת בודהיזם, מעמיקה בעקרונות של קשב, חמלה ותשומת לב, ומשלבת אותם בפרקטיקה יומיומית ובמפגשים עם אנשים – בצורה פשוטה, ישימה ולא דידקטית.

מה היא עושה היום, בטבעיות, בלי רעש

כשפוגשים את לימור בתוך ארגון, מרגישים מיד את האוויר משתנה. לא בגלל הרצאה כריזמטית או כלי שעובד על כולם, אלא בגלל היכולת הנדירה שלה לראות את האנשים, להרגיש את הדינמיקה בחדר, ולתרגם אותה לשפה שהמנהלים יכולים לעבוד איתה.

היא מביאה איתה את כל מה שעברה: שנים של הייטק מהיר ותובעני, תקופות של מסע פנימי, עבודה עם יזמים ומערכות גדולות, והמון חוכמה שקטה שנאספה בדרך. התוצאה היא חיבור ייחודי בין עומק אנושי לבין חשיבה עסקית.

כשאני יושבת איתה בחדר, אני רואה איך היא יודעת להקשיב, לחדד, ולאט־לאט לייצר בהירות. כזו שמאפשרת לאנשים לחזור לעצמם, ולארגון לחזור לפעול מתוך דיוק, יציבות ומשמעות.

היום, לימור מרצה, מנחה ומובילה ארגונים לעדכן גרסה למציאות החדשה ולפתח בינה אנושית לצד אימוץ מושכל של בינה מלאכותית.

בינה אנושית - מה זה אומר אצלה בפועל

כשהיא מדברת על "בינה אנושית", היא מדברת על:

• יכולת להבין, לבחור ולפעול תוך כדי חוסר ודאות.
• מיומנות ולא תכונה: לכל אחד ואחת יש אותה, וניתן ואף רצוי לפתח אותה עוד ועוד.
• ארבעה אלמנטים שלא עוצרים בשכל: היא נמצאת בתודעה, בלב, בגוף ובלמידה מהתנסויות חיים.
• בחירה מודעת: לפני כל החלטה טכנית – בדיקה אנושית של כוונה, ערך והשפעה.
• קשב ונוכחות קצרה: מיקרו־תרגילים של 90–120 שניות שמייצבים יום עבודה, מעודדים יצירתיות וחדשנות.
• שפה משותפת לצוות: משפטים קצרים שמחליפים ״מסכת חמצן״ ברגעי לחץ.
• AI בתפקיד עוזר, לא מחליט: הטכנולוגיה מזרזת, האדם מכוון, האתיקה קובעת.

השילוב בין אימוץ מושכל של בינה מלאכותית לבין שדרוג הבינה האנושית, כפי שהיא רואה אותו, מאפשר קפיצות משמעותיות לאנשים ולארגונים.

היא עובדת עם צוותי הנהלה, משאבי אנוש, מורים והורים, ועם קהילות מקצועיות בשינוי – במפגש שמחזיק יחד מקצועיות ונינוחות, סמכות שמאפשרת נשימה. האפקט אינו "וואו" רגעי, אלא שינוי קטן ומתמשך: משפט אחד שהולך איתך לפגישה, תרגיל אחד שחוסך ויכוח, הרגל אחד שמונע שחיקה.

רגע סיום

כשאני יוצאת מהבית של לימור, מהלוח הירוק ועד המרפסת עם הנעליים האדומות, קל לראות איך החיים שלה נסגרים למעגל פשוט: לשאול שאלה טובה, לנשום, ולפגוש אנשים כפי שהם.

הקריירה, הבית, הילדים והמסעות הם לא פרקים נפרדים אלא שפה אחת. לימור לא מחפשת תשובה מושלמת; היא מחפשת דיוק של עוד רגע אחד. לפעמים זה כל מה שנדרש כדי לקחת את הצעד הבא – קדימה.

לאתר של לימור פורן