קטן מכדי לשים לב
רוב הזמן, אני מסתובבת בעולם בלי באמת לראות אותו.
אני רואה את הדברים הגדולים: את הבניינים, את השמיים, את האנשים שהם פחות או יותר בגודל שלי. אני שמה לב למה שחוסם לי את הדרך או דורש ממני תגובה מיידית. אבל ככל שמשהו קטן יותר, כך קל יותר להתעלם ממנו. עלה כותרת על הרצפה. טיפה על עלה. זבוב על החלון. דבורה שמרחפת קרוב מדי. חיפושית שחוצה את השביל.
האינסטינקט הראשון שלי הוא בדרך כלל להתרחק, לעבור מעל, לסגור את החלון.
אני מחברת עדשת מקרו למצלמה שלי.
פתאום הדברים שמעולם לא טרחתי להסתכל עליהם הופכים לבלתי ניתנים להתעלמות. טיפה אחת של מים נהפכה לעדשה זעירה, שמחזיקה בתוכה עולם מעוות קטן. פרח שחשבתי שאני מכירה בעל פה סידר את עצמו מחדש לקווים, מרקמים ותבניות שלא ראיתי מעולם, כמו עיר שנצפית מלמעלה בפעם הראשונה.
ואז הגיעו החרקים.
דבורה שנעצרת בפריים חד אחד, לא רק ככתם צהוב־שחור מטושטש, אלא כגוף מכוסה שיער עדין, עטוף אבקה, עם עוקץ שאפשר ממש לראות. זבוב, מסוג אלה שבדרך כלל הייתי מגרשת מהשולחן, פתאום ממלא את כל התמונה. עיניים ענקיות. פנים שאינן אנושיות, לא חמודות, אבל גם לא באמת מכוערות. פשוט מדויקות. מתוכננות. חיות.
כשמתקרבים כל כך, הקו בין יפה למטריד, מטשטש.
יש חיפושית אדומה בוהקת, כאילו מישהו צבע אותה בלק ושלח אותה לצעוד על להב של עשב. לא היה לי מושג שהצבע הזה בכלל קיים, ממש פה מתחת לאף שלי. יש כנפיים שנראות כמו ויטראז', רגליים שמסתיימות בווים קטנים, ודגמים שנראים מדויקים מדי כדי להיות מקריים, מוזרים מדי כדי שמישהו ימציא אותם.
המצלמה לא מתעניינת בהעדפות שלי.
היא מתייחסת לכול באותה מידת רצינות.
כשאני מסתכלת דרך עדשת המקרו, אני נאלצת להישאר עם דברים שבדרך כלל הייתי דוחה אחרי שנייה. העוקץ של הדבורה. השערות על הגוף של הזבוב. חלקי פה שאין לי אפילו שמות עבורם. אני לא יכולה לרכך אותם או לסדר אותם יפה. אני יכולה רק להישאר שם עוד רגע, ולשים לב מה זה עושה לי.
בהתחלה אני נרתעת. אחר כך אני מסתקרנת. ואז, איכשהו, נולדת גם תחושת כבוד.
החיים הקטנים האלה מתרחשים כל הזמן. מתחת לרגליים שלנו, ליד כוס הקפה, על הפרחים שאנחנו מצלמים ממרחק נעים ובטוח. הם עובדים, אוכלים, נלחמים, נחים, בלי להזדקק לכך שנאהב אותם. אנחנו אלה שחולפים בתוך הפריים שלהם.
הסדרה הזאת היא הזמנה לעצור לרגע ולהיכנס לעולם הזה.
לראות זבוב לא כהפרעה מלוכלכת, אלא כיצור עם פנים ועיצוב. לשים לב ששריון של חיפושית מבריק כמו לכה. להבין שטיפה אחת של מים יכולה להכיל נוף שלם. לקבל שיופי הוא לא תמיד רך או נוח. לפעמים יש לו ציפורניים. לפעמים הוא מזמזם לך בתוך האוזן.
רוב הזמן, הפרטים האלה קטנים מדי כדי לשים לב אליהם. אבל אחרי שרואים אותם באמת, קשה מאוד לחזור ולדמות כאילו הם לא קיימים.
