אמא, תחזיקי אותי
זה היה יום של הרבה לבן והמון מים. הגענו לקאסר אל־יהוד, אתר הטבילה על גדות נהר הירדן, סמוך ליריחו, בצד המערבי של הנהר, מול אל־מַגְטַס שבצד הירדני, בדיוק בחג ההתגלות.
זהו אתר עלייה לרגל שמזוהה במסורת הנוצרית עם טבילת ישו בידי יוחנן המטביל, והוא נפתח מחדש לציבור ב־2011 אחרי עשרות שנים בהן האתר היה סגור.
ביום הזה מגיעים לכאן אלפי צליינים ומתקיימים טקסי טבילה שונים. על הדק, כולם הסתכלו על כולם. אותו נהר, טקסים קצת אחרים.
בתוך כל הלבן הרטוב והצפיפות על הדק, אני שוב ושוב רואה משהו אחר: אמא וילדים.
הילדים הם המדד. הם לא מחזיקים קדושה. גם אם הסבירו להם, שוב ושוב, כמה חשוב היום הזה. הם פשוט מגיבים. הם מודדים את הקור, את הרעש, את הרגע שבו רגל מחליקה על עץ רטוב. הם מחליטים אם זה מסקרן או מפחיד. והם גורמים למבוגרים, גם בתוך טקס, לעשות את הדבר הכי בסיסי בעולם: להחזיק.
ילדה נשענת על מעקה ומציצה אל המים כמו אל סיפור שהיא עוד לא בטוחה אם היא רוצה להיכנס אליו. ילד נדחף אל כתף של אמא, הפנים שלו נסגרות, ורק הידיים נשארות בחוץ. יש ילדים שמנסים להיראות אמיצים, ויש ילדים שבוכים בכעס נקי, בלי מילים.
ויש גם ילדה עם גלידה, כי גם כאן, באמצע יום כזה, החיים ממשיכים להיות החיים.
האימהות שונות זו מזו, אבל התנועה דומה: יד שמתקנת, מבט שמוודא איפה כולם, גוף שנעמד בין ילד לבין ההמון. לפעמים זה חיבוק של "הכול בסדר", לפעמים זה חיבוק של "עוד שנייה וזה נגמר". לפעמים זו יד שמכוונת ילד חצי צעד אחורה כדי שינשום.
והמים עצמם, כבדים וחומים, לא מנסים להיות יפים. הם עושים את שלהם. הם אלה שמחדדים את הגבול בין לפני לאחרי.
בסוף, כשהלבן כבר לא לבן והדק רטוב, מה שנשאר לי הכי חד הוא לא ההסבר ולא הסדר.
מה שנשאר הוא המשפט שלא נאמר בקול אבל עבר בין כתף לכתף: אמא, תחזיקי אותי.
