מבחן הביס: שישי בשוק הכרמל

"האוכל בישראל הוא הטעים בעולם", אני קובעת בנחרצות.

"אתם יכולים להתווכח איתי", אני מוסיפה בחיוך, "אבל אתם תטעו".

זו לא טענה אקדמית. זו טענה של ביס.

הסתובבתי בעולם לא מעט: אירופה, אמריקה, אסיה, אפריקה. אכלתי מקומי מעולה, אכלתי סביר, ואכלתי גם הרבה "למה זה פה בכלל".

אבל סצנת אוכל כמו שיש בישראל עוד לא ראיתי.

זה שוק ישן, עם בשר על השיש וזיכרונות על הקירות.
והוא גם שוק חדש: היפסטרים, גרפיטי, מוזיקה, ואוכל שממציא את עצמו מחדש.

כן, ברור, לא המצאנו את הפיש אנד צ’יפס, לא את הטאקו, ולא את החומוס (אל תתחילו איתי עכשיו).

אבל יש לנו ארבעה יתרונות שמסבירים למה כאן זה קורה אחרת:

1. קיבוץ גלויות: עמים, עדות וטעמים שחיים בכפית אחת.

2. חומרי גלם: מה שגדל פה גדל עם שמש שמבינה עניין. ומה שלא, אנחנו נדאג להביא.

3. פתיחות: הישראלים ינסו הכול, ואם זה מוזר, הם ינסו פעמיים.

4. חוצפה יצירתית: מי מוסיף חלווה לקרואסון? מי שם קארי על חומוס? מי מחליט שטאקו צריך להיות באורך של מטאטא?

בשישי האחרון יצאתי לשוק הכרמל לבדוק את הטענה שלי במבחן הטעימות: שיטת המחקר הכי רצינית שאני מכירה.

התחנה הראשונה: פיש אנד צ’יפס, על הבוקר

נכון, זה לא "ישראלי". אבל הדג מקומי, הציפוי פריך בטירוף, והכול יוצא חם, טרי, עם לימון שמיד עושה סדר בראש.

וכן, זה גם ללא גלוטן.

כששאלנו אם זה בטוח לצליאקים, המוכר ענה את התשובה הכי שוק שיש:

"אם הייתי רופא, לא הייתי מוכר בבסטה..."

הערה בתור אמא לצליאקי: תמיד שווה לוודא גם עניין של זיהום צולב.

התחנה השנייה: מלוואח מגולגל ושמחת חיים

הדוכן הבא מוכיח משהו שאני אוהבת בישראל: אם אומרים לך "המקום הזה מקולל", אתה לא נבהל. אתה פותח שם עסק.

שלט גדול מבטיח "אוכל טוב ושמחת חיים", והוא לא מגזים.

"בלי שמן! היית מאמינה?" הוא אומר, ומגיש מלוואח מגולגל עם ביצה ורסק. מי שרוצה סחוג, מקבל. מי שלא רוצה, יקבל בכל זאת טעימה.

וברקע? מוזיקה. ברור שמוזיקה. "מי שמאמין לא מפחד" ו"יהיה לי עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב".

תאכלו ותרקדו. זה חלק מהמחיר.

התחנה השלישית: שייק וטיפול סבתא ששורף בגרון

ממול, חיכינו לשייק וקיבלנו טעימה מ"תרופת הבית": ג’ינג’ר, לימון וכורכום. חזק. לא טעים במיוחד. שורף בדיוק במידה שמזכירה לך שאתה חי.

היא שם שנים. בשוק אין הרבה נשים ותיקות, והיא אחת מהן.

ואם מישהו צריך סיפור שוק אמיתי: אצלה היה פעם פח, וכל האזור היה משתמש בו. יום אחד ביקשה עזרה לפנות אשפה, סירבו לה, ומאז אין פח.

שוק יודע לזכור.

התחנה הרביעית: חומוס, אבל ארבעה

כדי להמשיך את הבוקר צריך חומוס. אצל משה ודורון לא מקבלים חומוס אחד, אלא ארבעה, כי למה להיות מתונים.

חומוס עם קארי ומקלות חומוס (כן כן) היה הטעים מכולם. למטיבי לסת, הכפית היא פרוסת בצל, אבל מותר גם בכפית, או לנגב עם פיתה.

הכי מפתיע היה החומוס עם פטריות ועדשים שבושל שעות עד שהוא כמעט מתחזה לבשר טחון.

וכאן יש קסם ישראלי קטן: מגבלות כשרות הופכות ליצירתיות, והחומוס הטבעוני נעלם תוך שנייה.

התחנה החמישית: פרנה ובשר מפורק, ואז רגע ישראלי

עוד נשאר מקום, אז הלכנו על פרנה טרייה עם בשר מפורק.

ובדיוק אז עבר לידינו חייל עם נשק וקיטבג מפוצץ כביסה של שישי. הוא רק חיפש משהו טעים, והסביבה התחילה להתווכח מי קונה לו. הוא נבוך, מסרב, ואז מחייך.

ישראלי זה הכי, אחי.

הסוף: גלידה, ואז האתגר

סיימנו בגלידת פירות יער ופיסטוק עם שברי פיסטוק מקורמלים. שם כבר לא צילמתי, כי האמת? כבר הייתי עסוקה בללקק.

ועכשיו תגידו לי אתם: מי עוד מעז להתווכח איתי שבישראל לא הכי טעים?

בשוק שהפך תיירותי כמו שוק הכרמל, יהיה גם כלב מפונפן

בכל שוק שמכבד את עצמו, יש חתול