תל אביב לא זוכרת – אבל יש מי שמזכיר
מסע בין ארבעה בעלי מלאכה בעיר שלא מפסיקה להשתנות
פורסם גם במגזין "טבע הדברים" (עמ’ 42-47)
תל אביב תמיד נראית כאילו היא רצה קצת לפני כולם. נדמה שהיא מחליפה עור בכל פעם שמביטים בה מחדש: עוד מגדל, עוד בית קפה אינסטגרמי, עוד רחוב שעבר "התחדשות". אבל דווקא בגלל הקצב הזה - כמעט סחרחורת של חדשנות - משהו בי מבקש לעצור. לחפש את השכבות שמתחת. את המקומות שלא ממהרים להיעלם.
לסיור "מקצועות שנעלמים מן העולם" של מיטל כץ הגעתי מתוך סקרנות, אבל גם מתוך געגוע. בעידן שבו הכול הופך דיגיטלי, קל לשכוח שהעולם נבנה פעם בידיים - בחומר, בריח, בזמן אמיתי. ולכן העובדה שהסיור הזה מבוקש כבר תשע שנים, מלא עד אפס מקום, אומרת משהו עמוק: אנחנו רוצים את הקדמה, אבל לא מוכנים להיפרד מהעולם שהקדים אותה. יש בנו צורך לראות, לגעת, להרגיש, בדיוק כמו פעם.
רגע לפני - קפה, כלב וגשם ראשון של חורף
היום התחיל בבית קפה קטן, כזה שתל אביב התרגלה אליו, זה שיש בו שילוב של עבודת לפטופים ושיחות של הבריסטה עם הלקוחות, אותם הוא מכיר ויודע בדיוק איך הם שותים את הקפה שלהם. בתוך כל העיצוב הנקי, ברור לגמרי שיש כלב קבוע במקום. אתה לא צריך לראות אותו כדי לדעת שהוא שם.
כמה דקות הליכה משם, הרחוב משתנה: מצד אחד מגדלים חדשים שמגרדים את השמיים, ומולם בניינים ישנים שעדיין מחזיקים תריסי עץ, בדים מתייבשים על חבלים, ושלטים שנשארו מהעשור הקודם. הדיאלוג הזה בין חדש לישן מלווה את העיר כולה, ובו בדיוק מתחיל הסיפור שלנו.
יעקב דבאח – החמסות שלא מוותרות על מזל טוב
התחנה הראשונה הייתה אצל יעקב דבאח, הבעלים של בית היציקה שנמצא פה מעל ארבעים שנה. יעקב יוצר הכל: חמסות, שרשראות, סיכות, כל מה שתזמינו. יש משהו מנחם ביצירות שלו: הן לא מזכרות תיירותיות, אלא חפצים שנושאים בתוכם מסורת, אמונה, ומשהו כמעט משפחתי.
כשראיתי אותו, ידעתי מיד שאני מכירה אותו: יעקב היה זה שייצר את מחזיקי המפתחות בצורת חמסה, עם שמותנו ותאריך החתונה, אשר חילקנו לכל האורחים שבאו לחגוג איתנו את יומנו הגדול, לפני שנים רבות. יעקב לא זוכר, אבל אני כן, וכבר אני מוצפת נוסטלגיה.
החמסה, כך הבנתי, היא לא רק הגנה מפני העין הרעה. היא הגנה מפני השכחה.
שלום צימבר – הספרים שמבקשים שיניחו עליהם יד
בסטודיו של שלום צימבר, כורך הספרים, עמד באוויר ריח של דבק ושל נייר ישן. כמי שקראה וכתבה מגיל צעיר, ושמילים הן חלק בלתי נפרד מהחיים שלה, הרגשתי כאילו אני נכנסת לחדר שבו הזמן עובד אחרת. מי שמביא אליו ספר מביא איתו גם סיפור חיים, והוא מחזיר לו עמודים שמחזיקים שוב.
בפינת החנות, עומד ספר כרוך ענק ואדום, ועליו המילים: כיפה אדומה. שלום מסביר שאלו מגזינים ישנים שהוא כרך יחד, ואני נזכרת בכרכים של מגזינים שסבא שלי כרך לאבא שלי, ושאני המשכתי לקרוא כל פעם שבאתי לבקר את סבא וסבתא בקריית מוצקין.
היום אני קוראת בקינדל, אבל המפגש עם שלום הזכיר לי: גם בעיר דיגיטלית, יש מקום לדף שמסרב להיסגר.
אבנר גלוסקא – מרצפת אחת ביום, כל אחת, אחת ויחידה
אבנר גלוסקא מייצר מרצפות ידניות - מלאכה שכמעט ואינה קיימת יותר. לראות אותו עובד זה כמו לראות ציור שנבנה שכבה אחר שכבה: צבע, חול, תבנית, רטט קל, המתנה.
זה לא יעיל. זה לא כלכלי במיוחד. אבל זה יפה, ומאוד אנושי.
אבנר מייצר כמה מטרים ביום, לא יותר. זה שונה כל כך מהקצב של תל אביב שמסביב - העיר שמעדיפה מיידי על פני איטי, מודולרי על פני אישי. והנה הוא, יושב בסדנה קטנה, יוצר מרצפות שכל אחת מהן היא יצירה חד־פעמית.
מרגש לראות, שיש כאן דור המשך. הבן שלו למד את המלאכה, כפי שאבנר למד מאביו, ממשיך אותה, ומספר לקונים בגאווה על התהליך.
פתאום המילה “עתיק” מרגישה כמו מחמאה.
חיים דגן – המטקות שמנגינות את הים
את חייו של חיים דגן לא צריך להסביר לאף ישראלי: מטקות הן חלק מהתרבות שלנו, לטוב ולפחות טוב. אבל לראות אותו עובד על מטקה - זו חוויה אחרת.
הוא מחזיק כל מטקה כמו כלי נגינה: בודק איזון, מלטש, מאזין לצליל. ואני, שצליל המטקות תמיד קצת הצחיק וקצת הרגיז, מצאתי את עצמי מתבוננת אחרת: הנה אדם שהפך רעש ישראלי טיפוסי למלאכת מחשבת.
והחלק היפה? הוא עובד עם בנו. שניים, דור ועוד דור, יוצרים יחד משהו שהוא כל כך ישראלי, כל כך מקומי, וכל כך מסרב להיעלם.
ובין כל זה – תל אביב לא מפסיקה לדבר
בין בעלי המקצוע עברנו דרך רחובות שמשתנים בכל פנייה: רחוב אחד נראה כאילו קפא בשנות החמישים, וממש לידו מגדל זכוכית חדש. עצרנו בחלל עבודה שכולו שנות האלפיים - ואז הוגש לנו מרק כתום, ביתי, כזה שאי אפשר להעתיק לאפליקציה. העיר כולה הרגישה כמו דיאלוג: בין ישן לחדש, בין מהירות לעצירה, בין דיגיטלי לחומרי.
ובדיוק שם פגשתי את הליבה של הסיפור: העובדה שאנשים קמים מוקדם בבוקר, מגיעים לעיר הזאת, ומשלמים כסף כדי לראות מלאכות שנחשבו פעם מובנות מאליהן, זו הוכחה לזיכרון עמוק יותר. אנחנו משתנים, אבל משהו בנו מבקש לשמור.
אז מה בעצם נעלם?
הגעתי לסיור כדי להבין מה נכחד מהעולם. עזבתי אותו עם מחשבה שהוא לא נעלם, ולא נכחד. הוא פשוט מסתתר. בתוך סדנה של כורך ספרים, בתוך מרצפת שנוצרת לאט, בתוך חמסה שמקבלת גוון כחול־טורקיז, בתוך מטקה שמכה בקצב קבוע.
מה שנעלם באמת הוא היכולת לראות. וצריך מאמץ כדי להחזיר אותה.
ביום תל אביבי אחד, בין מגדלים לבתים ישנים, בין מרק כתום לצליל מטקות - מצאתי אותה מחדש.
