שלושה לילות של אור: בין דת, קהילה ותקווה

בין מיאנמר, פורטוגל וישראל מצאתי את עצמי שוב ושוב מול אותו מחזה: אנשים מתכנסים בלילה, מדליקים נרות, הולכים יחד, מתפללים.

בכל מקום זה נראה אחרת, אבל בכל מקום זה היה ניסיון דומה להפוך את החושך לדבר שאפשר לעבור אותו יחד.

כשחזרתי לתמונות, הבנתי שהחוט שמחבר ביניהן הוא אור. לא אור של קישוט, אלא אור כמעשה אנושי שמייצר קהילה לרגע.

זהו סיפור מצולם על שלושה לילות שבהם ניסיתי להבין מה אנשים מדליקים באמת כשנדלק נר.

בכל מקום, האור נראה אותו דבר, אבל הרגיש אחרת: פעם הוא הזמין אותי פנימה, פעם השאיר אותי על הסף, ופעם לימד אותי שאפשר להיות זרה ועדיין להרגיש בטוחה.

עיר דולקת, הזמנה לקחת חלק

במיאנמר, פסטיבל האורות תדינגיוט (Thadingyut) מזוהה עם סיום תקופת ה־Vassa, תקופת ההתכנסות והגשמים, ונחגג בהדלקת נרות ומנורות בבתים, ברחובות ובפגודות.

במסורת הבודהיסטית הוא נקשר גם ליום אַבְּהִידְהַמָּה ולסיפור ירידתו של הבודהה מן השמיים אל עולם בני האדם בתום דרשה שמימית, ולכן האור יוצא החוצה ונעשה ציבורי.

חיכיתי ליום הזה כל הטיול. העיר הרגישה מוכנה אליו: אנשים רבים, אבל בלי דוחק. שקט מפתיע, כמעט טקסי.

משפחות יושבות על הרצפה, נזירים מתפללים, כולם מדליקים נרות.

אני מגיעה עם מצלמה, ובמקום להרגיש פולשת, אני מרגישה שמפנים מקום. מבט קצר אליי, חיוך קטן, לעתים נבוך, ואז המשך טבעי של התפילה.

האור כאן היה כמעט תשתית של קהילה: דבר ציבורי שמאפשר יחד.

וכשזה קורה, הזרות שלי נמסה מהר יותר מהרגיל. לא כי אני שייכת לטקס, אלא כי מותר לי להיות אורחת.

אור של אמונה, צל של זהירות

פאטימה היא אחד מאתרי העלייה לרגל המרכזיים בעולם הקתולי, סביב המסורת על סדרת התגלויות מריה לשלושה ילדים רועי צאן בשנת 1917.

במקום נבנה מתחם קדוש, ובו מתקיימות תפילות המוניות, מיסות וטקסים שמושכים עולי רגל מכל העולם.

אחד הטקסים המזוהים עם האתר הוא תהלוכת הנרות, Procissão das Velas, המתקיימת לצד תפילות הרוזריו, והאור שבה עובר מיד ליד ונישא קדימה בתוך הקהל.

אני מרותקת לדבקות. לאנשים שמגיעים מרחוק, שמחזיקים אמונה בשקט, בצייתנות כמעט מתואמת.

האור לא מתפזר לכל כיוון. הוא נישא קדימה כמו הבטחה.

ובכל זאת, זה המקום שבו אני נשארת על הסף. כאן אני מצלמת בזהירות. פחות קשר עין, פחות שיחה עם אנשים.

אני נמצאת, אבל לא נכנסת פנימה לגמרי.

האור הזה עוצמתי, אבל הוא גם מזכיר לי גבולות: עד כמה אפשר להתקרב לטקס שאינו שלי, ועד כמה המצלמה הופכת אותי לצופה ולא למשתתפת.

בית רחוק, קהילה קרובה

ביפו, חג המולד מופיע במרחב העירוני כמו שכבה נוספת של חיים: קישוטים, אורות ותנועה סביב כנסיות מקומיות.

בתוך הפסיפס הזה יש גם קהילות מהגרים קתוליות, ובהן קהילה פיליפינית פעילה, שנפגשת לתפילות ומיסות בכנסיות באזור יפו ותל אביב.

החג הוא לא שלי, אבל המקום כן. הרחוב מוכר לי, הקצב ידוע, והקרבה הזו משנה הכול.

אני מרגישה יותר בבית, גם כשאני עומדת בצד ומצלמת טקס של אחרים.

שמחתי לראות חג שנחגג בגלוי, ברוך, עם תחושת ביטחון ושייכות.

אנשים שמחזיקים מסורת ומייצרים קהילה בתוך החיים בישראל, בערב אחד שבו האור פשוט נשאר ברחוב.

אם במיאנמר הרגשתי מוזמנת, ובפאטימה הרגשתי על הסף, יפו הזכירה לי אפשרות שלישית: להיות זרה לטקס, ועדיין להרגיש נכללת.

ובסוף, מה שנשאר הוא האור

האור לא פתר שאלות גדולות.

הוא רק עשה משהו פשוט יותר: הוא הראה איפה אנשים מוצאים תקווה, ואיך תקווה נראית כשהיא יורדת לגובה הרחוב.

שלושה לילות, שלוש דרכים להאיר: להזמין, להתבונן, להשתייך.