איך הכול התחיל: קמח מפוזר על השיש

סיפור האהבה שלי עם אוכל התחיל על השיש במטבח. ממש ככה.

כילדה הייתי יושבת שם, עם הרגליים מתנדנדות באוויר, וצופה באמא שלי מבשלת ואופה. הריחות, הצליל של מטרפה בקערה, הדרך שבה בצק לאט לאט הופך למשהו קסום – נתפסתי בקסם הרבה לפני שיכולתי לראות מעל הכיריים.

בסוף גם הרשו לי לעזור. העוגה הראשונה שלי? אני זוכרת אותה מצוין… כי היא פשוט החליקה מהתבנית ונחתה על הרצפה. נשבר לי הלב. אמא שלי צחקה, תפסה שתי כפיות, וישבנו לאכול. זו הייתה השיעור הראשון שלי: גם “כשלונות” יכולים להיות טעימים.

במשך התיכון אפיתי בלי סוף – תבניות של עוגיות, עוגות יום הולדת, כל דבר שיכולתי לחלום עליו. החברים והמשפחה היו הטועמים הרשמיים הראשונים שלי.

ברוכה הבאה לעולם, נושינקה

כשנולדו הילדים שלי החלטתי שהגיע הזמן לעשות את זה “כמו שצריך”. הלכתי לבית ספר לקונדיטוריה וקיבלתי דיפלומה של קונדיטורית. פתאום התחביב קיבל תואר.

ואז הגיעה נושינקה – עסק קינוחים קטן משלי, על שם הכינוי שאמא שלי נתנה לי: נושי, נוש, קרנושינקה, נושינקה… הדרך המזרח־אירופאית מאוד להפוך שם אחד לאין-סוף שמות חיבה. אפיתי בטירוף, עבדתי כמו משוגעת, וגיליתי בדרך הקשה שתשוקה לא תמיד הופכת לרווח. בסוף חזרתי להיי־טק, והאפייה חזרה להיות התחביב העקשן והיפה שלי.

מהתנור אל המצלמה

כשהקמתי את נושינקה כבר ידעתי לאפות, וידעתי לכתוב. רציתי בלוג. מה שלא ידעתי היה לצלם.

שאלתי מסביב על צילום אוכל וכולם צחקו: "קודם צריך ללמוד צילום, רק אחר כך אפשר להתמקצע בצילום אוכל".

אז אמרתי, "למה לא?". קניתי מצלמה, הלכתי לקורסים, והתאהבתי עד מעל הראש. אחר כך הוספתי קורסים ייעודיים לצילום אוכל. בתקופת הקורונה, כשהיינו תקועים בבית, הדוגמנים היחידים שהיו לי היו הקינוחים שאפיתי למשפחה – ושם, סוף סוף, הפטיסרי והמצלמה הפכו לאותו סיפור.

הטעם שלי

אם אתם רוצים לדעת מה הטעם שלי במשפט אחד:
כל מה שהוא קרמל, וכל מה שהוא מלוח־מתוק.

תנו לי גלידת וניל עם חמאת בוטנים ורוטב קרמל, ואני אקרא לזה גן עדן.

הבלוג הזה הוא המקום שבו כל העולמות האלה נפגשים: הילדה הקטנה על השיש, הקונדיטורית, האישה שחזרה מההיי־טק, והצלמת מאחורי המצלמה – שעדיין רודפת אחרי הביס המושלם והתמונה המושלמת.