פנים במראה, סיפורים בלב
כשהגעתי לשוק הפשפשים, ציפיתי למצוא שפע סחורה טרייה, מוכרים שמתמקחים, ריחות של בישולים ואולי כמה תיירים מצלמים. כמו בכל שוק צבעוני אחר שהכרתי, דמיינתי חוויה תוססת ושמחה.
במקום זה קיבלתי בלגן. ערימות של חפצים ישנים, מראות סדוקות, מטבעות מהעבר ואנשים שלא היו מוכנים שיצלמו אותם. הרעש היה מחריש אוזניים – קולות מתערבבים, מוזיקה רחוקה, וצפיפות שהרגישה כמו כאוס מתמשך. אפילו הריח, תערובת של אבק ישן וקפה שחור, היה חלק מהחוויה.
לרגע תהיתי אם בכלל אצליח לספר כאן סיפור. אבל אז הבנתי: החפצים הם רק הרקע. האנשים הם הלב.
התחלתי לצלם דרך מראות. זה לא היה רק כדי להימנע מעימותים, אלא כדי לחפש את ההשתקפות האמיתית של מי שעומד מולי. המראה אפשרה לי להציץ מעבר לפנים, אל הנשמה, ולרגע הרגשתי שאני מצלמת לא רק אנשים, אלא את האנושיות שבהם.
כך נפתחו דלתות קטנות אל עולמות גדולים. פגשתי את אשר אליהו, שמגיע בכל יום שישי לשוק כדי לעזור לחברו שאיבד רגל במלחמה. "חברים, מה נעשה," הוא אמר. הנאמנות הזו, שנראתה עבורו טבעית כל כך, הזכירה לי כמה אנחנו תלויים זה בזה, עד הדבר הכי חשוב.
כמו רבים אחרים שפגשתי באותו יום, גם דוד דהן נשא סיפור שלא היה אפשר להמציא. או כפי שהוא מכנה את עצמו, "יהודי צבעוני" כאילו יצא מספר. הוא סיפר על חייו כמציל, כתכשיטן, כאיש שחצה יבשות ועסק ביהלומים, התחתן והתגרש שלוש פעמים, וחזר לארץ רק כדי לגלות שגם כאן חייו ממשיכים להתהפך – כולל טיל שנפל על ביתו במלחמה עם איראן.
הוא ישב מולי, הניח יד על ראשו במקום כיפה, בירך על הקפה והציע לי לשתות איתו. הקשבתי מהופנטת, כאילו כל חייו הארוכים והמסובכים נפרשים בפניי כמו סרט קולנוע.
באותו רגע הבנתי למה אני כאן. יצאתי לשוק עם תמונה דמיונית שהתבררה כלא נכונה, וחזרתי עם סיפורים על אנשים. השוק אולי מבולגן ומחוספס, אבל בתוכו מסתתר הצד האנושי הלא מובן מאליו של תל אביב: לבבות שחוקים, אך מלאי אור.
