עיר של זומבים, ללא פחד
אני אוהבת לצלם אנשים כשהם שוכחים להיות מנומסים. מצעד הזומבים הוא בדיוק המקום הזה.
לילה אחד בשנה, הרחובות מתמלאים ביצורים שנראים כאילו נמלטו החוצה מהקבר. יש דם מזויף על המדרכות, חולצות קרועות, גרזנים מפלסטיק חדורים לתוך מוחות. מרחוק, זה מרגיש כמו סט של סרט אימה. מקרוב זה משהו אחר לגמרי.
הורים מסדרים בעדינות את המסכה העקומה של הילדים. חברים חולקים אודם ודם מזויף, מעבירים ביניהם מברשות איפור קטנות כמו כלים כירורגיים. זרים מחמיאים זה לזה על הפצעים: "וואו, העין שלך נראית מגעיל, אפשר צילום?". זה מגעיל – ומתוק להפליא.
כצלמת, אני בדרך כלל מאוד מודעת לגבולות של אנשים. ביום רגיל, להפנות מצלמה למישהו זה סוג קטן של חדירה. את נכנסת לתוך הבועה שלו, מקווה שהוא יסכים לתת לך להישאר שם לשנייה. במצעד הזומבים, החוקים מתהפכים. אנשים רוצים שיראו אותם. הם השקיעו, תרגלו את הצליעה שלהם, שיכללו את הדרך שבה הראש שלהם נוטה בזווית בלתי אפשרית. הם על הבמה, ואת חלק מההופעה.
אז אני מתהלכת לי עם המצלמה בין הזומבים, וחושבת על פחד.
אנחנו גדלים על פחד מצללים, מזרים, מסמטאות חשוכות. במצעד, את מקבלת את כל זה, אבל עטוף בהרגשת ביטחון. הנהמות מזויפות, הסכינים מגומי, העיניים מאחורי עדשות המגע המתות־למראה הן טובות. אפשר לעמוד פנים אל פנים מול משהו שנראה מפחיד, ולדעת – עד לשד העצמות – ששום דבר רע לא הולך לקרות.
אולי בגלל זה כולם כל כך רגועים. כי לכמה שעות, פחד הוא משהו שמשחקים איתו, לא משהו ששולט בך.
לצלם כאן זה אושר טהור. האור מבולגן ודרמטי – פלאשים חזקים, פנסי רחוב צבעוניים, כיסים עמוקים של חושך. פרצופים צצים פתאום מתוך השחור ואז נעלמים שוב. אני מחפשת את הרגעים שבהם המסכה נסדקת: זומבי שבודק את הטלפון, מישהי שצוחקת כל כך חזק שהצלקות באיפור נסדקות, ליצן מפחיד שמתכופף לקשור שרוך לילד.
המחוות הקטנות האלה הן סוג האימה האהוב עליי: כזה שבו האנושיות מסרבת בעקשנות למות.
כשהמצעד מסתיים, הדם המזויף מתייבש ואנשים מתחילים לקלף שכבות של תחפושת. המפלצות לאט לאט חוזרות להיות עובדי משרד, סטודנטים, הורים. עובדי הניקיון מגיעים והעיר חוזרת להיות נורמלית. אם הייתם עוברים שם שעה אחר כך, לא הייתם מנחשים מה צעד שם קודם.
אך המצלמה שלי זוכרת – לא רק את התחפושות, אלא את התחושה. עיר שלמה שמתאמנת בפחד במרחב בטוח. תזכורת שלפעמים, הדרך הכי טובה להתמודד עם החושך היא להזמין אותו לטיול באור, לתת לו תאורה טובה, ולצלם אותו מכל זווית.
