הבוקר בו השוק נדם
הגעתי ליפו לבוקר מהסוג שגורם לך שוב להאמין בים – מים שקטים, אור רך, סירות שמתנדנדות בעצלתיים ברציפים. הנמל נראה לגמרי ערני: מנועים מרעישים, חבלים חורקים ושחף לבן אחד שיושב לו על מסגרת מתכת כאילו הוא בעל הבית.
עקבתי אחר הריח של מלח ודיזל והלכתי לכיוון שוק הדגים, מצפה לבלאגן המוכר – קריאות רעשניות, סכינים מבריקים, רצפה חלקלקה. במקום זה קיבלו את פניי שקט ודממה.
הדוכנים היו סגורים. מנעולים חלודים נאחזו בדלתות הכחולות המתקלפות, כאילו הם שם יותר זמן מהדייגים עצמם. רשתות נטושות נחו בשקט בקערות גדולות, דגיגים כסופים תקועים בסבך של חוטי פלסטיק, מחכים לשוק שלא נפתח.
רק שלושה חתולים ישבו על המדרגות, במרחקים זהים זה מזה, כאילו מישהו סידר אותם במיוחד בשבילי. הם הסתכלו עליי בחוסר סבלנות של קבועים שהקפה האהוב עליהם מאחר. זוג דתי ירד במדרגות האבן מתחת לשלט "ברוכים הבאים לעיר העתיקה יפו", לבושים בדרך למקום אחר לחלוטין, חולפים דרך שוק שקיים בעיקר בזיכרון.
כשכבר כמעט ויתרתי, שמעתי קולות מהצללים של דוכן אחד פתוח. כמה דייגים עבדו בחצי־אור – ידיים שקועות ברשתות, סכינים שגולשות על קשקשים. בחור צעיר אחד חייך והושיט דג אל המצלמה, גאה במקצוע שאולי הולך ונעלם, אבל בשבילו עדיין חי לגמרי. אחר הושיט חופן שרימפס ענקיים, הוכחה לכך שהים עדיין נדיב.
דיברנו על בקרים מוקדמים, על סופות, ועל כמה קשה היום להחזיק סירת דיג קטנה. הם שמחו לדבר כמה דקות, ואז משכו בכתפיים, חייכו וחזרו לעבודה.
כשיצאתי משם, הבנתי שהשוק לא באמת סגור. הוא פשוט שקט יותר עכשיו, מוחזק יחד בידי כמה סירות עקשניות, כמה חתולים מלאי תקווה, והאנשים שעדיין קמים לפני הזריחה כדי לפגוש את הים.
