הצב שרדף אחריי

לפני שנים רבות, נסענו, בעלי ואני, לקניה ולטנזניה לירח הדבש. כמעט כהערת שוליים, בילינו כמה ימים במקום שכמעט אף אחד לא הכיר בזמנו: זנזיבר.

זה הרגיש כאילו הגענו לייקום מקביל.

היינו מהופנטים מהכול: החופים הלבנים האינסופיים, הכאוס ברחובות, הדרך שבה השמיים נמסים אל הים בשקיעה, והאוכל, שהיה לו טעם כמו שום דבר שהכרנו קודם.

סירות דאו מסורתיות עוגנות במים טורקיז רדודים מול חוף לבן בזנזיבר

אני זוכרת איך ברגע שהשמש שקעה, החוף הפך למנגל דגים אחד ארוך. כל מה שהים נתן לדייגים באותו יום הלך ישר לגריל – דגים, קלמרי, שרימפס – והאוויר התמלא עשן, מלח וקולות. יצאנו לסיורי תבלינים, ראינו מרתף ישן שהיה פעם בית מעצר, וטעמנו לראשונה אוכל מבושל בחלב קוקוס. לא ידעתי אז, אבל הטיול הזה חיווט מחדש את הדרך שבה אני חווה אוכל ומקום.

שתי נשים מזנזיבר בלבוש קאנגס צבעוני אוספות אצות בשפל על המים הרדודים

אבל יותר מכל דבר אחר, אני זוכרת את הצבים.

הצב שרדף אחריי

על אי קטן לא הרחק מהחוף, חיים צבי ענק, חלקם בני מאות שנים. מאכילים אותם, מגנים עליהם ומתייחסים אליהם כמו לאזרחים ותיקים. מתוך מחשבה שצבים הם יצורים איטיים ועדינים, התקרבתי בזהירות אל הצב הכי זקן שראיתי, עם בננה ביד, כמו הצעה לשלום.

לאימתי, הוא פתח פה ענק, זז הרבה יותר מהר ממה שדמיינתי, והתחיל לצעוד, במהרה, ישר אליי.

הפלתי את הבננה וברחתי בצרחות רמות. כל מי שהיה סביבנו לא יכול היה להפסיק לצחוק. רעדתי כולי והייתי כל כך מובכת, אבל גם בסתר ליבי, נרגשת. שנים אחר כך, "הצב שרדף אחריי" היה אחד מסיפורי הטיולים האהובים עליי.

הלוואי שיכולתי להראות לכן צילום של הצב הזקן והמהיר הזה, אבל באותו רגע הייתי עסוקה מדי בלרוץ, לצעוק ולהפיל בננות מכדי לחשוב בכלל על המצלמה.

שנים קדימה: חוזרים עם הילדים

היום ירח הדבש הוא זיכרון רחוק, ויש לנו כבר שלושה בנים. המשכתי לספר להם על זנזיבר – על החופים, השקיעות, המנגלים, התבלינים, הצבים – עד שהבנתי שאני לא רוצה רק שיישמעו את הסיפור. רציתי שהם יחושו אותו.

אז חזרנו.

ילד קטן כורע במי טורקיז רדודים בזמן שפל על חוף זנזיבר

נחתנו באותו שדה תעופה קטן, שבו עדיין סוחבים מזוודות ביד והכול מתנהל בקצב שלו. לא הרבה השתנה. כמה מלונות חדשים, קצת יותר תיירים, אבל התחושה נשארה אותה תחושה: אוויר חם, אדמה אדומה, מים כחולים בלתי נתפסים.

הבנים אהבו את האוכל, את החוף, את המקומיים שקיבלו אותם בחום. שוק הדגים היה קצת יותר מדי בשבילם – ריח ומראות של קרביים ושפע זבובים הם לא בדיוק המתכון לבוקר חלומי של ילדים – אבל השאר הרגיש לי כמו לראות אותם נכנסים לתמונה ישנה ששמרתי לי בראש.

תושב האי מושיט פלח מנגו לילד, ניגוד בין הידיים לצמיד כחול

חזרה לאי הצבים

ואז, לקחנו אותם לאי הצבים.

המקום נראה כמעט בדיוק כפי שזכרתי אותו. אותן שבילי עפר, אותן פינות מוצלות, אותם ענקים איטיים שנעים בחום. כשנכנסנו, סיפרתי שוב את הסיפור: איך התקרבתי עם בננה, איך הצב הסתער, איך רצתי וכולם צחקו.

מצאנו צב ענק שנח בצל. המדריך אמר לנו בן כמה הוא, ואני ובעלי הסתכלנו זה על זו – זה היה אותו הצב!

הבנים הקשיבו, מרותקים, אך שמרו על מרחק בטוח. אף אחד מהם לא ניסה להושיט לו בננה.

עוגן קטן בסיפור המשפחתי

כשהסתכלתי עליהם, הבנתי עד כמה זה מוזר ויפה: בעל החיים הזה כמעט לא זז בסיפור חייו, בזמן שכל מה שבחיים שלי השתנה. הפכתי מכלה טרייה לאמא לשלושה. עברתי ארצות, החלפתי קריירות, חייתי פרקים שלמים. והנה אנחנו כולנו, מסתובבים סביב אותו צב באותו אי.

עבור הילדים שלי, זה היה סיפור משפחתי מצחיק שהם סוף סוף יכלו "לראות" בעיניים. בשבילי, זה היה תזכורת שיש מקומות – ויש יצורים – שהופכים לעוגנים בסיפור שלנו. אנחנו גדלים, מתקדמים, חוזרים עם אנשים חדשים שאנחנו אוהבים, והם עדיין שם, מחכים, סימנייה חיה מן העבר שלנו.

הצב שפעם רדף אחריי, רק מצמץ לאט בשמש.

אני לא יודעת אם הוא עדיין יהיה שם אם נחזור פעם שלישית. אבל אני כן יודעת שאצלנו במשפחה הצב הזה תמיד יתקיים: כסיפור שהתחיל עם אישה צעירה ומבוהלת שמחזיקה בננה, שהפך לזיכרון משותף ששייך לכולנו.

שלושה דייגים נושאים חבילות כבדות של רשתות דיג סבוכות על פני החול הרטוב בזמן שפל
Previous
Previous

פולין: הליכה בין זיכרון לחיי היומיום

Next
Next

הבוקר בו השוק נדם