שלושה דורות, לכל דור ברלין משלו: ממוזיאונים לקאריווורסט
"עוד מוזיאון?" נאנחתי. הייתי בת עשר, הרגליים כאבו, וספר ההדרכה ביד של אבא נראה כמו נשק.
"אני לא יכול ללכת יותר, זו בסך הכל עוד קתדרלה. אני רוצה מקדונלד'ס," הוסיף אחי בן השבע, רק כדי לוודא שהמסר עבר.
ההורים שלי היו – ועודם – חובבי תרבות. מוזיקה קלאסית, אופרה, מוזיאונים, כנסיות ובתי כנסת – אם הייתה בפנים אמנות או אדריכלות, הם רצו לראות. אנחנו נגררנו מציור לציור, מכנסייה אחת לשנייה, סופרים את הדקות עד הגלידה הבאה.
שנים אחר כך אבא אמר לי: "את יודעת, קרן, לקחנו אתכם למקומות שאנחנו אהבנו וקיווינו שגם אתם תאהבו. בדיעבד, היינו צריכים לחשוב על מה שאתם הייתם אוהבים."
קפיצה של כמה עשורים קדימה. אני נוחתת בברלין באמצע החורף. הרחובות מכוסים שלג, אבל השמיים בהירים והקור כמעט נעים. אין לי שום עניין לשחזר את מסלולי הילדות. בלי תורים ארוכים למוזיאונים, בלי גגות של קתדרלות. אני רוצה את ברלין שלי.
אנחנו מתחילים ברוחות הרפאים של העיר. באנדרטת השואה אנחנו משתרכים בין לוחות הבטון הקרים, הצעדים שלנו משאירים טביעות כהות בשלג. המקום מרגיש כמו מבוך של זיכרונות – כבד, שקט, מקום שבלתי ניתן להתעלם ממנו. כמה רחובות משם, החיים דוהרים קדימה: קאריווורסט נאכלת בעמידה ליד דלפק מתכת, נשימות הופכות לאדים מעל צלחת נייר. ברלין מצטיינת בלחזיק ביד אחת אבל, וביד השנייה, חיי יום־יום.
משם, אנחנו הולכים בעקבות הצבע. משוטטים לאורך קירות שמתפוצצים מגרפיטי – טיגריסים שואגים, נשקים בצבעי סוכרייה, ציפורים מוזרות באמצע צרחה. אמנות הרחוב של ברלין מרגישה כאילו העיר עונה להיסטוריה, בקול רם ובחוצפה.
וכמובן, האוכל. מעדנייה קטנה עם ויטרינה מלאה גבינות ונקניקים מיובשים; דגים מעושנים תלויים כמו פנסים מוזהבים בתוך מעשנה חשוכה; דוכן בשוק בו צנצנות ממתקים מסתדרות בשורה כמו חיילים, ומבוגרים נהיים פתאום רציניים בבחירת הסוכריות הנכונות. בערב, אנחנו נמסים בחום של התיאטרון, הבמה מוצפת אור ונוצות ומוזיקה – תזכורת שברלין היא לא רק מה שאבד, אלא גם מה שממשיך להיווצר כל הזמן.
זו הייתה ברלין שלי: שווקים במקום מוזיאונים, קירות מצוירים במקום תקרות של כנסיות, אנדרטאות שנבחרו בקפידה ונחוו במונחים שלי.
ואז, הבן שלי נסע לברלין.
היה לו מזג אוויר קריר אבל שמשי, מושלם לטיולים ארוכים. ובניגוד אליי, לא היו לו טראומות טיולים ישנות להתקומם נגדן. הוא עשה את ה"דברים הגדולים": הפרגמון והמוזיאון החדש, הקתדרלות, כיפת הרייכסטאג, כל נקודות הציון שאני דילגתי עליהן בעקשנות. לפני הטיול, הוא התקשר לסבא לבקש עצות, ובמהלך הטיול שלח עדכונים:
"סבא, צדקת, המוזיאון הזה היה מדהים."
"הנוף מהרייכסטאג – החלק הכי טוב ביום."
לראות את ההודעות האלה קופצות על המסך הרגיש לי כמו סגירה של מעגל קטן. ברלין של ההורים שלי, ברלין שלי, ברלין של הבן שלי – כולן חופפות, כולן שונות, וכולן, בדרך שלהן, נכונות.
כילדה, ניסיתי לברוח מהתרבות שההורים שלי אהבו. כמבוגרת, יצאתי לחפש את פינות הרחוב, דוכני האוכל והסמטאות הנסתרות של העיר. הבן שלי הגיע עם מפה פתוחה והצליח לחבק את הכול: את הרציני ואת המשחקי, את המוזיאונים ואת השווקים, את העבר ואת ההווה.
אולי זה מה שטיולים – והורות – עושים לאורך זמן. כל דור עורך קצת את הסיפור, מוסיף כמה עמודים משלו, ואז מעביר את הספר הלאה.
אני עדיין לא מתחרטת על כמה קתדרלות שדילגתי עליהן. אבל בפעם הבאה שאהיה בברלין, אולי אתן לבן שלי לגרור אותי למוזיאון אחד או שניים – ואז אתעקש שנסיים את היום עם קאריווורסט שנאכל בקור, כשעקבות הרגליים שלנו נמסות לאט בתוך השלג.
