איסלנד: כשהאדמה שחורה והשמיים ירוקים

מסע צילום בין חופים געשיים, קרחונים כחולים, גייזרים מתפרצים וזוהר צפוני, בחיפוש אחר קצת שקט.

בנחיתות הביניים במינכן הסתכלתי מהחלון על הנוף שמתחתיי. הכול היה ירוק, עם קצת שלג בהרים הגבוהים, בדיוק כפי שציפיתי. שדות, עצים, יערות. הנוף האירופי המוכר.

כמה שעות אחר כך נחתנו באיסלנד.

שחור.

האדמה שחורה, החול בחופים שחור, הסלעים שחורים. במקומות שבהם צומח משהו, זה בעיקר עשב צהבהב. גם האוקיינוס כהה, כמעט אפור. איפה כל הירוק?

כבר שנים אני חולמת להגיע לאיסלנד. כשבעלי, אילן, החליט להפתיע אותי ולהזמין לי טיול צילום, הוא כנראה הבין טוב ממני מה אני צריכה. אחרי שנים של מלחמה, מתח וחדשות שלא נגמרות, הרעיון של שבוע בטבע, רחוק מכל הרעש, נשמע נפלא.

אני מצלמת בעיקר אנשים, תרבויות ורחובות. באיסלנד ידעתי שאצלם בעיקר נופים, אבל לא ממש ידעתי למה לצפות. בוודאי שלא לפלטת הצבעים המשונה הזאת.

לאן נעלמו כולם?

כביש מספר 1, כביש הטבעת המקיף את איסלנד לאורך כ-1,300 קילומטרים, הוא עורק התחבורה המרכזי במדינה. ברובו יש נתיב אחד לכל כיוון, והנסיעה בו מזמנת קילומטרים ארוכים של נוף פתוח.

מדי פעם מופיע בית לבן עם גג אדום, כמה כבשים או סוסים איסלנדיים. הסוסים האלה, קטנים יחסית ובעלי רעמה ארוכה וסבוכה, התגלו כחברותיים וסקרנים. כשעצרנו ליד אחד השדות, הם התקרבו אלינו בסקרנות, כאילו גם מבחינתם זו הייתה הזדמנות לשבור קצת את השגרה.

אבל מה שבאמת הפתיע אותי היה מיעוט האנשים.

איסלנד היא מדינה מפותחת ומודרנית לחלוטין, אבל מחוץ לרייקיאוויק ולכמה עיירות, כמעט לא מרגישים את הציוויליזציה שאנחנו רגילים אליה. אין רצף של פרברים, אזורי תעשייה, מרכזים מסחריים או בניינים. רק בית בודד פה ושם, ולעיתים כנסייה קטנה שניצבת באמצע שום מקום.

והאוויר. קשה להסביר אוויר נקי עד כדי כך, אבל ממש מרגישים אותו.

אני זוכרת נסיעות ארוכות שבהן פשוט הסתכלתי מהחלון. בדרך כלל אני אדם שצריך כל הזמן לעשות משהו, אבל כאן יכולתי להסתכל על הנוף במשך שעות.

היה בזה גם משהו משחרר. לכמה ימים התרחקתי מהחדשות, מהדאגות ומהמהומה שמלווה אותנו בבית. התברר לי שאפשר להרגיש שקט גם כשהרוח שורקת והאוקיינוס מתנפץ על הסלעים.

בין כנסייה של הוביטים לכנסייה שחורה

במהלך הנסיעות התחלתי לשים לב לכנסיות.

רבות מהן נראות כמעט כמו ציור שילד היה מצייר: בית קטן ולבן, גג אדום, צריח פשוט, ולפעמים בית קברות צנוע לצדו. הן עומדות לבדן בתוך מרחבים עצומים, לעיתים ליד כמה בתים בודדים, ונראות קטנות להפליא מול ההרים שסביבן.

אחרי כמה ימים כבר חיפשתי אותן בעיניים.

בחצי האי סנייפלסנס שבמערב איסלנד נמצאת כנסיית בודיר (Búðir), כנסיית עץ שחורה עם חלונות ודלת לבנים, שניצבת לבדה על שדה לבה סמוך לאוקיינוס. הצבע השחור שלה משתלב בנוף, והמסגרת הלבנה בולטת למרחוק. העמדנו את המצלמות וניסינו למצוא זוויות שונות למבנה הקטן.

בדרום-מזרח האי ביקרנו בכנסיית הופסקירקיה (Hofskirkja), אחת הכנסיות הבודדות שנותרו באיסלנד עם גג מכוסה דשא. עם קירות האבן הנמוכים והגג הירוק, היא נראתה לי כמו כנסייה שההוביטים בנו לעצמם.

הכנסייה הנוכחית נבנתה בסוף המאה ה-19, בשיטת בנייה מסורתית שמשלבת שכבות אדמה, עשב ושורשים לצורך בידוד מפני הקור.

מצאתי את עצמי מצלמת שוב ושוב את המבנים הקטנים האלה בתוך הנוף. גם בלי אנשים בפריים, היה בהם משהו שסיפר על החיים באי.

אלף גבעות קטנות וטרמפולינה של טחב

איסלנד יושבת על הרכס המרכז-אטלנטי, באזור שבו הלוחות הטקטוניים של צפון אמריקה ואירואסיה מתרחקים זה מזה. הפעילות הגעשית הענפה עיצבה חלק גדול מהאי, והבזלת השחורה נמצאת כמעט בכל מקום. כשהסלע הגעשי נשחק ומתפורר, הוא יוצר גם את החול השחור שמאפיין רבים מחופי איסלנד.

בסוף אוקטובר, התקופה שבה ביקרנו, חלק ניכר מהצמחייה כבר הצהיב. פה ושם ראינו טחב ירוק ורך שמכסה את הסלעים, ובאזורים הגבוהים יותר הופיע שלג.

גם השלג כאן נראה אחרת. האדמה הגעשית אינה תמיד מישור חלק, אלא מלאה בתלוליות ובגבעות קטנטנות. כשהשלג מכסה אותה, הוא לא יוצר את המשטח הלבן והאחיד שאני מכירה מארצות קרות אחרות. הוא נראה כמו שמיכת כותנה שנפרשה על שטיח מקומט, וכל התלוליות עדיין נראות מתחתיו.

באחד מימי הצילום הגענו למשטח מכוסה טחב עבה. בהתחלה חששתי שהרגליים ישקעו, אבל הופתעתי מהמרקם הרך והקפיצי. התחושה הזכירה לי מזרן עבה. מיד דמיינתי ילדים קטנים מקפצים שם בהנאה, כאילו מצאו טרמפולינה טבעית.

רק מאוחר יותר הבנתי כמה הטחב האיסלנדי עדין, ועד כמה חשוב להימנע מלדרוך עליו. הצמחייה הזאת גדלה לאט מאוד, ופגיעה בה יכולה להישאר בנוף שנים ארוכות.

בהתחלה היה לי קשה להתרגל לשחור של איסלנד. משהו בנוף נראה לא הגיוני. אחרי כמה ימים התרגלתי אליו כל כך, שדווקא כתם ירוק פתאומי משך את תשומת ליבי.

וככל שצילמתי יותר, גיליתי כמה צבעים יש בתוך השחור. עשב זהוב מול הר בזלת, גושי קרח כחולים על חול שחור, קשת צבעונית מעל שדה צהוב אחרי גשם מעורב בשלג. גם האור משתנה ללא הרף. ענן זז, השמש מציצה לרגע, ופתאום אותו הר שצילמנו לפני עשר דקות נראה שונה לגמרי.

טביעות רגל בחול השחור

בחוף רייניספיארה (Reynisfjara), ליד העיירה ויק בדרום איסלנד, הבזלת קיבלה צורות מרשימות במיוחד.

עמודי בזלת משושים מתנשאים מעל החול השחור, כאילו מישהו סידר אותם בזהירות. מתוך האוקיינוס מזדקרים עמודי סלע עצומים שנקראים רייניסדראנגר (Reynisdrangar). האגדה המקומית מספרת שאלה טרולים שהפכו לאבן כשנתפסו באור השמש.

אבל הדבר הראשון שתופס את העין בחוף הוא דווקא שלטי האזהרה.

הגלים כאן מסוכנים במיוחד. לעיתים מגיע גל פתאומי וחזק הרבה יותר מקודמיו, ששוטף שטח גדול מהחוף ועלול לסחוף אנשים אל הים. קוראים להם Sneaker Waves, והם כבר גבו חיי אדם.

למרות האזהרות, ראינו אנשים שהתקרבו מאוד לקו המים. כשהגלים התקדמו, הם רצו בחזרה וצחקו בקולי קולות.

באחד החופים השחורים ראיתי אדם הולך לבדו לאורך קו המים. אחריו נמשכה שורה ארוכה של טביעות רגליים בחול. לא היו סביבו כמעט שום סימנים אחרים לנוכחות אנושית.

כמובן שצילמתי אותו.

אני הרי רגילה לחפש אנשים, גם כשאני נוסעת למקום שבו הנוף אמור להיות הכוכב הראשי.

בשעות הדמדומים החול השחור והרטוב החזיר את צבעי השמיים, והמטיילים הבודדים הפכו לצלליות קטנות מול האוקיינוס.

הכלה שקפאה

אחד המקומות שחיכיתי להם במיוחד היה לגונת הקרחונים יוקולסרלון (Jökulsárlón), בדרום-מזרח איסלנד.

הלגונה נוצרה עם נסיגתו של קרחון בריידאמרקורייוקול (Breiðamerkurjökull), שלוחה של ואטניוקול (Vatnajökull), הקרחון הגדול באיסלנד. גושי קרח עצומים מתנתקים מהקרחון, צפים במי הלגונה ונעים באיטיות לעבר האוקיינוס.

חלקם לבנים, חלקם כחולים בגוונים שקשה לתאר, ואחרים מפוספסים בשחור, משקעים שהצטברו בקרח לאורך השנים.

הגושים עוברים דרך תעלה קצרה אל הים, וחלקם נשטפים בחזרה אל החוף הסמוך. כך נוצר חוף היהלומים Diamond Beach.

דמיינו חול שחור לגמרי ועליו פזורים מאות גושי קרח שקופים. הגלים שוטפים אותם, מסובבים אותם ומלטשים אותם, והם מנצנצים בשמש כמו יהלומים.

הגענו לחוף לקראת השקיעה. השמיים נצבעו בגוונים עדינים של ורוד וסגול, ולאט לאט עלה מעל האוקיינוס ירח מלא.

העמדנו חצובות והתחלנו לצלם בחשיפות ארוכות, טכניקה שבה משאירים את התריס פתוח במשך כמה שניות כדי ללכוד את תנועת המים. כך מתקבלת שכבה רכה ולבנה של גלים סביב גושי הקרח.

היינו שקועים בצילום, כשפתאום הגיע גל גדול מהצפוי.

צרחנו, הרמנו את החצובות וניסינו להציל את הציוד. הצלחנו להציל את המצלמות, אבל הנעליים שלנו התמלאו מים. לא בדיוק תענוג כשהטמפרטורה קרובה לאפס.

למזלנו, בחלק מבתי המלון באיסלנד יש חדרי ייבוש מיוחדים לבגדים ולנעליים. בהתחלה תהיתי למה צריך חדר כזה. אחרי כמה ימים הפסקתי לשאול.

ואז הופיעו על החוף חתן וכלה.

היא לבשה שמלת כלה דקיקה, נעלה נעלי ספורט, והשובל הלבן שלה כבר היה רטוב ושחור מהחול. היה ברור שהיא קופאת מקור, אבל היא המשיכה להצטלם.

אמרנו לה - מה לא עושים בשביל אהבה...

באטמן, הרים שחורים ועוד חתן וכלה

בחוף סטוקסנס (Stokksnes), סמוך לעיירה הפן (Höfn), מתנשא הר וסטראהורן (Vestrahorn), שפסגותיו המשוננות יוצרות קו מתאר דרמטי במיוחד.

למרגלותיו משתרעות דיונות של חול שחור, ומהן צומחים עשבים צהבהבים. בשעות שבהן המים מכסים בשכבה דקה את החול, נוצרת השתקפות כמעט מושלמת של ההר.

לידו נמצא ברונהורן (Brunnhorn), המוכר גם בכינויו "הר באטמן", בזכות הפסגות המחודדות המזכירות את הסמל של גיבור העל.

צילמנו שם במשך זמן רב, בניסיון לתפוס את ההשתקפויות ואת השינויים הקטנים באור.

ופתאום, שוב חתן וכלה!

הפעם זוג איסלנדי, שהגיע להצטלם מול ההרים.

אחרי שני מפגשים כאלה כבר התחלתי לחשוד שצילומי חתונה בקור מקפיא הם תחביב לאומי.

שבע וחצי דקות בשביל שנייה אחת

באזור הגיאותרמי האוקאדאלור (Haukadalur), בדרום-מערב איסלנד, נמצא הגייזר סטרוקור (Strokkur), שמתפרץ אחת לכמה דקות.

מתחת לפני הקרקע המים מתחממים כתוצאה מהפעילות הגיאותרמית. הלחץ הולך וגובר, עד שמים וקיטור פורצים בבת אחת כלפי מעלה, לעיתים לגובה של עשרות מטרים.

בהתחלה צילמתי בטלפון, כדי שאוכל לחלוק את היופי בזמן אמת עם המשפחה. ידעתי שההתפרצות עומדת להגיע, ובכל זאת, כשהמים התפרצו פתאום, קפצתי בבהלה. לפחות היה בידור לשאר הקבוצה.

אחרי כמה התפרצויות התחלתי להבין את הסימנים המקדימים. ממש לפני שהמים מזנקים למעלה נוצרת בועה כחולה גדולה על פני המים. היא מתנפחת לרגע, ואז מתפוצצת בעמוד מים אדיר.

החלטתי שהפעם אני תופסת את הרגע הזה כמו שצריך.

הכנתי את המצלמה, בחרתי קומפוזיציה, כיוונתי פוקוס וחיכיתי.

וחיכיתי.

בפעמים הקודמות ההתפרצות הגיעה מהר יחסית. דווקא עכשיו, כשהכול היה מוכן, סטרוקור החליט שלא בוער לו שום דבר.

שבע וחצי דקות עמדתי שם עם המצלמה בהיכון.

אבל בסוף זה קרה. הבועה הכחולה הופיעה, המים התפרצו, והצלחתי לתפוס את הרגע.

מפלים, ועוד מפלים, ועוד מפלים

באיסלנד יש מים בכל מקום. נחלים, נהרות, מעיינות, אגמים ומפלים. המים זורמים מהקרחונים, חוצים מישורים של סלעים כהים ונשפכים מצוקים.

חלק מהמפלים עצומים ורועמים, ואחרים קטנים ועדינים יותר. וכמעט כולם גרמו לנו לעצור, להוציא את החצובות ולהתחיל לצלם.

אחד המרשימים שבהם הוא גולפוס (Gullfoss), שבו נהר הוויטה (Hvítá) צונח בשתי מדרגות אל תוך קניון עמוק. גם ממרחק אפשר להרגיש את עוצמת המים. כשהגענו, חלקים מהסלעים שמסביב היו מכוסים שלג וקרח, והרסס שעלה מהמפל התערבב באוויר הקר.

במערב האי, סמוך לעיירה גרונדארפיורדור (Grundarfjörður) נמצאים מפלי קירקיופלספוס (Kirkjufellsfoss), למרגלות ההר קירקיופל (Kirkjufell). ההר מתנשא לגובה 463 מטרים, וצורתו החרוטית המיוחדת הפכה אותו לאחד ההרים המצולמים ביותר באיסלנד. המפלים עצמם אינם גדולים במיוחד. מה שהופך את המקום למיוחד הוא האפשרות לצלם את המים הזורמים בחזית, ואת ההר שמתרומם מאחוריהם.

במקומות אחרים עצרנו לצד נהרות שזרמו על פני שכבות של סלעי בזלת, ויצרו מפלים קטנים, אחד אחרי השני.

אהבתי במיוחד לצלם את המים בחשיפה ארוכה. כשמאריכים את זמן החשיפה, הזרימה מקבלת מרקם כמעט משיי, ואפשר לראות את מסלול התנועה שלה בין הסלעים.

לפעמים התוצאה נראית כמו ציור מופשט של קווים לבנים על רקע שחור.

לפעמים שווה לחכות לבוקר

באחד מימי הטיול יצאנו לצלם מפלים בצפון-מזרח האי, אבל מזג האוויר החליט שהוא לא מתכוון לשתף פעולה.

הרוח התחזקה, הגשם התגבר, והשמיים היו אפורים וכבדים. בסופו של דבר נאלצנו לוותר על המשך הצילומים ולחזור למלון מוקדם מהמתוכנן.

כולם היו מאוכזבים. במסע צילום כל שעה של אור היא הזדמנות, ובוודאי כשנוסעים כל כך רחוק כדי להגיע למקומות האלה.

אבל לערב הזה חיכתה לנו הפתעה.

אני אוהבת אוכל. מאוד. מבחינתי, חלק חשוב מהיכרות עם מקום חדש הוא לטעום את האוכל המקומי שלו, ועד אותו ערב הרגשתי שקצת פספסנו את החלק הזה.

רוב האוכל שאכלנו באיסלנד היה טעים, אבל לא מאוד ייחודי. הרבה דגים, במיוחד Arctic char, דג ממשפחת הסלמוניים שבשרו ורדרד וטעמו עדין יותר מסלמון. היו גם מנות כבש, וכמובן המבורגרים, פיצות ושאר מאכלים בינלאומיים שאפשר למצוא כמעט בכל מקום.

ואז, דווקא בערב שבו מזג האוויר הבריח אותנו מהשטח, הכינו לנו ארוחה איסלנדית מקומית.

לשולחן הגיעו סלטים שלא הכרתי, עם סלק, כרוב וירקות כבושים, דגים נאים בשלל צורות הכנה, מאפה דגים שהזכיר פאי רועים, ולבסוף כבש רך ברוטב עשיר שהוגש על תפוחי אדמה.

סוף סוף! אוכל שמספר משהו על המקום שבו אנחנו נמצאים.

ואני, שבדרך כלל מצלמת כמעט כל דבר מעניין שאני אוכלת, דווקא הפעם לא צילמתי. כנראה הייתי עסוקה מדי בלאכול.

למחרת בבוקר התעוררנו ליום אחר לגמרי.

הגשם נעלם, הרוח שככה, והשמיים היו כחולים עם כמה עננים, כאילו מישהו טרח לסדר אותם במיוחד בשביל התמונות שלנו.

אחרי כל הדרמה של היום הקודם, איסלנד נתנה לנו במתנה יום צילום נפלא.

לפעמים באמת שווה לחכות לבוקר.

שתי דקות בלי כפפות

צריך לדבר רגע על הקור.

גרתי שנים בירושלים, בניו יורק ובסיאטל. אני מכירה חורף. כשראיתי את התחזית לאיסלנד, שתיים עד שבע מעלות, חשבתי שאני מסודרת. ביגוד תרמי, מעיל טוב, כובע, צעיף, כפפות. מה כבר יכול להיות?

ובכן, רוח.

הרבה רוח.

בשטחים הפתוחים של איסלנד, ובמיוחד ליד החופים ובהרים, הרוח הייתה חזקה מאוד. תחושת הקור הייתה נמוכה בהרבה מהטמפרטורה שהופיעה בתחזית.

באחת העצירות הורדתי את הכפפות כדי לפתוח את החצובה ולהעמיד את המצלמה. שתי דקות, אולי פחות. עד שהצלחתי לסיים, הידיים כבר כאבו לי בצורה איומה. הכאב נמשך עוד שעות ארוכות.

למדתי את הלקח.

גם הסוללות לא אהבו את הקור. הטלפון, המצלמה והמטען הנייד התרוקנו מהר מהרגיל. הבנתי למה צלמים שמגיעים למקומות כאלה מחזיקים סוללות חלופיות בכיסים הפנימיים של המעיל.

מסתבר שכדי לצלם באיסלנד צריך לא רק עין טובה וסבלנות. כדאי גם להיות מסוגלים להרגיש את האצבעות.

הופיעי, אורורה!

מאז שהתחלתי לחלום על איסלנד, הזוהר הצפוני היה גבוה מאוד ברשימת הדברים שרציתי לראות.

האורורה בוראליס נוצרת כאשר חלקיקים טעונים שמקורם בשמש מגיעים לסביבת כדור הארץ ומעוררים אטומים ומולקולות באטמוספרה העליונה. כשהם פולטים אנרגיה, נוצרים אורות צבעוניים בשמיים. הצבע הירוק, הנפוץ ביותר, קשור בעיקר לחמצן בגבהים מסוימים באטמוספרה.

אבל כדי לראות את האורורה לא מספיק להיות במקום הנכון ובעונה הנכונה. צריך גם פעילות גיאומגנטית מתאימה, חושך ושמיים נקיים מעננים.

וכך, במשך הטיול כולנו הפכנו למומחים חובבים למזג האוויר.

לא רק כמה מעלות יהיו ואם צפוי גשם. בדקנו ללא הרף את מהירות הרוח, כיסוי העננים ומדדי הפעילות הגיאומגנטית. כולם הסתכלו באפליקציות, השוו תחזיות והציצו לשמיים בכל הזדמנות.

כבר בלילה הראשון היה לנו מזל גדול.

יצאנו אל החושך וראינו אותה. אורורה ירוקה, נעה ורוקדת בשמיים. לפעמים היא נראתה כמו וילון שקוף, לפעמים כמו סרטים של אור שהתפתלו מעלינו.

עמדתי שם עם המצלמה ופשוט לא הפסקתי לצלם.

בהמשך הטיול התברר לנו כמה היא חמקמקה.

היו לילות שבהם הכול נראה מבטיח. לא היו עננים, התחזית הצביעה על פעילות טובה, וכולנו יצאנו שוב עם המצלמות והחצובות.

שום דבר.

מסתבר שהאורורה לא קוראת תחזיות, ובוודאי שלא מתחשבת בלוח הזמנים של קבוצת צלמים ישראלים.

אני רוצה שכולם יגיעו. בעצם, לא.

חזרתי מאיסלנד עם אלפי תמונות ועם תחושה שביקרתי באחד המקומות הפראיים ביותר שראיתי בחיי.

היה שם שקט מסוג שכבר כמעט שכחתי שקיים. שקט של מרחבים עצומים, של מעט מאוד אנשים, של אוויר נקי ושל ימים שבהם הייתי עסוקה בעיקר באור, בעננים ובמזג האוויר.

אחרי השנים האחרונות בישראל, התברר לי שזה בדיוק השקט שהייתי צריכה.

מאז שחזרתי אני מספרת לכל מי שמוכן לשמוע שהוא חייב לנסוע לאיסלנד. לראות את החופים השחורים, את הקרחונים הכחולים ואת השמיים הירוקים. לעמוד מול ההרים העצומים האלה ולהרגיש את המרחב.

אבל יש לי גם חשש קטן.

שאם יותר מדי אנשים יגיעו, יתחילו לבנות עוד ועוד מלונות, כבישים ואטרקציות, ומשהו מהפראות הזאת ילך לאיבוד.

אז מצד אחד אני ממליצה על איסלנד לכל מי שאני פוגשת.

מצד שני, אולי בעצם עדיף שלא תיסעו. תשאירו לי אותה כמו שהיא.

תודה לאילן, שידע בדיוק מה אני צריכה ונתן לי מתנה שלא אשכח, ולאלון וסוזי קירה על המסע, ההדרכה, הסבלנות והעין הצילומית.